החלטה בתיק בש"א 2191/08

בקשה לביטול צו עיקול זמני שניתן במעמד צד אחד

1.     לבקשת המשיב, הוא התובע, ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד (בש"א 8236/07), זאת בנוגע עם כספים אותם זכאית המבקשת 1 לקבל מהמחזיקה, רון א.ד. חניונים בע"מ. לזכות המשיב, שהוא אחיינו של המבקש מס' 2, ניתן פסק דין בתובענה בה הנתבעים היו המבקש מס' 2 (להלן: "המבקש"), והחברות בית ששון בע"מ ועלש בע"מ (ת.א. 6301/04 בבית המשפט המחוזי בירושלים). המשיב נקט בהליכי הוצאה לפועל למימושו של פסק הדין כנגד המבקש ושתי הנתבעות האחרות, אולם לא עלה בידו לגבות את הסכום שנפסק לזכותו העומד, לטענתו, על סך של כ - 1.5 מיליון ש"ח. המשיב הגיש תביעה שעיקרה הרמת מסך ההתאגדות בחברת ששון אנא לוי, היא המבקשת מס' 1, ולצירופה כחייבת נוספת בתיק ההוצאה לפועל. במסגרת תובענה זו נקט המשיב בהליכי העיקול נשוא החלטה זו. המשיב פירט בבקשתו כי למבקש, ביחד עם שתי הנתבעות האחרות (בית ששון בע"מ ועלש בע"מ) השליטה והבעלות בחלקות המקרקעין הידועים כחלקות 51 ו - 63 בגוש 30050, הנמצאות בסמוך לרחוב יפו 62 בירושלים (להלן: "הנכס"). הבעלות בחלקה 51 היא של חב' עלש בע"מ והבעלות בחלקה 63 היא למבקש (כ- 25% ולחב' בית ששון בע"מ (כ - 60%).

2.     הוסיף המשיב וטען כי למבקש השליטה במבקשת מס' 1, חב' ששון אנא לוי בע"מ (הנו הבעלים של 99.8% הון מניותיה והיתרה מוחזקת בידי שני ילדיו). המבקש, כך נטען, משכיר את הנכס, באמצעות המבקשת למחזיקה, חב' רון א.ד. חניונים, תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 30,000 ש"ח (ר' הסכם השכירות, נספח ב' לבקשה למתן צו עיקול). המשיב ביקש לעקל, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, את דמי השכירות, וראש ההוצאה לפועל החליט, בסופו של דבר, כי אין בידיו סמכות להורות על הרמת מסך ההתאגדות. על-כן פנה המשיב בבקשתו זו.

3.     לטענת המשיב, דמי השכירות מוזרמים אל המבקש באמצעות המבקשת המשמשת "כצינור" בלבד ועל כן יש מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות, נעשה שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, קיים ערבוב נכסים שכן המבקש אינו מפריד על אבחנה בין אישיותן המשפטית הנפרדת של החברות שבשליטתו לבינו עצמו, ורואה בכולם כאישיות כלכלית אחת, ונטען  גם כי יש להורות על הרמת מסך משיקולי צדק כמפורט בסעיפים 12 ואילך לבקשה למתן צו עיקול. בנוסף, הפנה המשיב לחובותיו האישיים הנכבדים של המבקש ולחוסר יכולתו הכלכלית לפרוע את החיוב על פי פסק הדין שניתן לזכות המשיב.

הסכם השכירות

4.     הסכם השכירות, נספח ד' לבקשה למתן צו עיקול, הנו הסכם מיום 18/9/96 (ותוקפו לשנה אחת) והוא נחתם בין המבקשת, חב' ששון אנא לוי בע"מ, כמשכירה, ולבין מר משה כהן, כשוכר.

הבקשה לביטול צו העיקול הזמני

5.      לטענת המבקשים, אין בין המבקשים ולבין המשיב יריבות, מאזן הנוחות מטה את הכף לזכות המבקשים וכספו של המשיב ממילא מובטח, לאור זכויותיו בנכס, בשעור 5%, כפי שנקבע בפסק דין משנת 2000. עוד טענו המבקשים כלהלן: התובענה שהוגשה מטעם המשיב אינה תובענה לסכום כסף, כנדרש בתקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אלא נתבע סעד הצהרתי בלבד. בנוסף, לא הופקד ערבון. עוד נטען כי ההכנסה היחידה הקיימת למבקשת הנה מדמי השכירות, והעיקול פירושו חיסולה של המבקשת. עיקר טיעוני המבקשים נוגעים בטענת העדר היריבות בין המבקשת ולבין המשיב. נטען, בהקשר זה, כי התנאי הוא שהחייבת עצמה אמורה להיות צד לסכסוך על מנת שיורם המסך ובעניין הנדון, המבקשת אינה חייבת מאומה למשיב. עוד נטען כי הוכח שאין ערבוב נכסים והמבקשת מנהלת את ענייניה באופן נפרד ומסודר, והיא קיימת ופועלת במשך שנים רבות.

6.     הן המבקש והן המשיב נחקרו על תצהיריהם ולא היה בחקירותיהם להוסיף מימד בעל משמעות לטיעוני הצדדים, למעט טיעון המבקשים בדבר קיום הסכם בדבר השכרת המגרש.

7.     לזכות המשיב, עומד כאמור פסק דין כנגד המבקש וכנגד החברות בית ששון בע"מ ועלש בע"מ. הבקשה לעיקול הופנתה כנגד המבקש וכנגד ששון אנא לוי, שהיא איננה צד לפסק הדין. הבעלות בנכס הנה לחב' עלש, לחב' בית ששון ולמבקש, אולם המשכירה הנה המבקשת, חב' ששון אנא לוי. סע' 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, קובע:

(א)(1) "בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)    באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.

(ב)    באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור..."

סעיף 6 (ב) לחוק החברות קובע כי: "בית המשפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו". הוראה זו עוסקת בהרמת  מסך מדומה.

        המשיב מבקש ליצור "זהות" בין המבקש, ששון לוי, ולבין המבקשת, ששון אנא לוי, על מנת לזכות בעיקול כספי השכירות המתקבלים אצל המבקשת, חב' ששון אנא לוי, אף שמבקשת זו אינה צד לפסק הדין, ואין היא חייבת כספים למבקש.

        הדרך אותה מבקש המשיב ליצור נסמכת על כך שהמבקש, ששון לוי, הוא החייב על פי פסק הדין, הנו הבעלים של מרבית המניות בחב' ששון אנא לוי (שאינה חייבת דבר למשיב) היא המשכירה של הנכס, דהיינו, מבקשים לייחס חוב של בעל מניות (ששון לוי), למבקשת (ששון אנא לוי) שעה שהמבקשת אינה חייבת מאומה למשיב. סעיף 6 (א) (1) לחוק החברות עוסק בייחוס חוב של החברה לבעל המניות. הקושי העיקרי הניצב בפני המשיב, פרט לשאלה האם לאור לשון הוראת סעיף 6 לחוק החברות יש בסיס לטענה  בדבר הרמת מסך ויכולת לעשות כן בנסיבות העניין, נעוץ בכך שהמסמך אשר צורף על ידו לבקשת העיקול, נספח ד', הוא הסכם השכירות בנוגע לנכס, הנו הסכם שנוצר ביום 18/9/96, כאחת עשרה שנים בטרם ניתן פסק הדין לטובת המשיב שמכוחו מתנהלים הליכי ההוצאה לפועל, והשכרת הנכס מבוצעת בדרך זו שנים רבות. אין מדובר, בנסיבות אלה, בהסכם למראית עין ובצעד שנועד, מרגע היווצרותו, לייצר מסלול מלאכותי של העברת כספים לצורך התחמקות מקיום פסק הדין. דרך זו של השכרת הנכס קיימת שנים רבות, בלא קשר לתוצאת פסק הדין שניתן בשנת 2007. לא הונחה תשתית מתאימה לכך שמדובר בצעד מלאכותי ולא נסתר האמור בחוזה השכירות, לפיו, למשכירה, חב' ששון אנא לוי "זכות בלעדית להחזיק במקרקעין...", כאמור ברישא להסכם השכירות. טענות המבקש בחקירתו, בהקשר זה, לרבות לעניין זכות חב' ששון אנא לוי להשכיר את הנכס כמו גם התנהלותה הכספית העצמאית והנפרדת בהקשר זה, במשך שנים רבות, לא נסתרו, ולא הוצב נדבך מספק ויציב  שלא לקבל את גרסת המבקש כפי שזו פורטה בתצהירו במהלך חקירתו ובחקירתו. המשיב יכול היה לדרוש מהמבקש להציג את ההסכם עם המבקשת בנוגע עם השכרת הנכס ויתר המסמכים הקשורים בכך, לו היה פועל במסגרת הוראת תקנה 170 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד, 1984. לכך יש לצרף את העובדה כי התובענה איננה תובענה לסכום כסף.

        מכאן, המסקנה היא, כי דין צו העיקול, שניתן ביום 18/12/08, בבש"א 8236/07, להתבטל, וכך אני מורה.

        אין צו להוצאות.

ניתנה היום י"ז באייר, תשס"ח (22 במאי 2008) בהעדר הצדדים.